חוק לשון הרע- בומרנג

המאמר פורסם לראשונה בעלון הנוער "עולם קטן"

כמו יותר מידי דברים בזמן האחרון, גם מה שמכונה בתקשורת "גל החקיקה" האחרון, שנובע, סוף סוף, מחכי"ם אמיצים יותר ואסרטיביים יותר מהימין, מחלק את העם באופן אוטומטי לשניים. אנשי הימין תומכים ואנשי השמאל והתקשורת מתנגדים. אולם, כמו תמיד, חשוב לבדוק לעומק את המשמעויות של חוקים אלו לפני שהטייס האוטומטי של ההתנגדות של מפלגת קדימה מוביל אותנו לתמיכה מיידית בכל החוקים. כאשר חשוב לזכור שבמערכת המשפט והחקיקה, הרבה מאוד פעמים (אולי רוב הפעמים?) כוונתו הטובה של המחוקק לא רק מתנפצת אל מול יישום קלוקל, אכיפה סלקטיבית ופרשנות של פקידי הביצוע אלא פעמים רבות מובילה לתוצאות הפוכות מהכוונה ראשונית. לעניות דעתי התיקון לחוק לשון הרע הוא דוגמא לחוק כזה- שיוביל למטרה הפוכה לחלוטין מהמטרה שלשמה הוא חוקק.

בעבר כבר זכיתי להיתבע על "הוצאת לשון הרע". פרסמתי באתר שורש מאמר ביקורת על חברת ליסינג שביקשה 450 ₪ עבור שליחות שבה שלחה את המפתחות הרזרבים ללקוח, כתבתי שזה מחיר "מוגזם ומופקע". בתגובה קיבלתי מכתב באורך של ארבעה דפים, עם תביעה בסכום של חמישים אלף ₪, ללא הוכחה שנגרם נזק, כאשר עורך הדין של החברה התובעת שואל אותי עשרות שאלות בסגנון של "מי קבע ש450 ₪ עבור שליחות הוא מחיר מופקע? האם השוות את המחיר למחירים שחברות אחרות גובות? האם מדדת את הקילומטרים מהמקום שבו יצא המפתח ועד לרכב שבו חיכה הלקוח?" וכדומה. אני מודה שנבהלתי. תביעה בסכום של חמישים אלף ₪ ללא צורך להוכיח שגרמתי נזק כל שהוא היא מפחידה מאוד. אילו הדבר היה קורה אחרי החוק המתוקן ללשון הרע, הרי שמשמעותה של תביעה כזו היתה פשיטת רגל אישית.

אף אחד ואף "כלי תקשורת" דתי ומגזרי לא יכול לשלם סכום כזה על תביעה מבלי לסכן את המשפחה שלו, הבית שלו וכל חסכונותיו. במובן הזה חוק לשון הרע החדש, המחוקק בימים אלו, הוא לא פחות מאשר גזירת כליה על כל כלי התקשורת שאינם ענקיים ומחזיקים מערכות משפטיות מסועפות שיכולות להתמודד עם כל עורכי הדין הרעבים שמסתובבים בחוץ. ויש, הרבה, עורכי דין כאלה. הם מחפשים עבודות כאלו ומקבלים אותן על בסיס של אחוזים, כך שלתובע אין שום סיכון כלכלי ממשי בעוד שהמתגונן חייב לשכור עו"ד בתשלום ולהתמודד בהליך משפטי על חשבונו. הסכום המוגדל מאוד (שלא לומר הזוי) יגדיל פי כמה וכמה את האינטרס של עורכי דין כאלה ל"קחת את הסיכון", מתוך הנחה שאם ילך, נרוויח 40% מתוך 300 אלף ₪. ואם לא, זה שווה את הסיכון. דווקא כלי התקשורת הימניים, הקטנים יותר והפחות מוגנים, יפגעו ראשונים. האם אפשר יהיה לחקור את הפעילות של הקרן החדשה לישראל ללא סיכון בתביעה שתהרוס את חייך לנצח? האם משפט כמו "ארגון השמאל הלאומי מחפש לחדור בכל מחיר לציבור הדתי לאומי" הוא בר הוכחה בבית משפט או לשון הרע מתוך זדון? האם תחקיר על הטיה שמאלנית בבית המשפט העליון יכול להיות מוכח בכל פרטיו עד רמה שתזכה להגנת בית המשפט? איום בפשיטת רגל אישית, לכל החיים, יכול להניא גם את האמיץ והטוב שבתחקירנים מלקחת את הסיכון שסוללה של עורכי דין תסתער עליו ועל משפחתו (על המכתב שאני קיבלתי מחברת הליסינג היו חתומים לא פחות מ24 עורכי דין, ושות').

כלי התקשורת הגדולים מוגנים לפחות מארבע סיבות- הם מחזיקים עורכי דין בתשלום קבוע ואין להם הוצאות ישירות, הם מוגנים על ידי כך שהם חברה בעירבון מוגבל וללא אחריות אישית, אני מניח שלרובם יש ביטוחים כנגד תקלות מקצועיות ובמקרה הכי גרוע סכום של 300 אלף ₪ לא ימוטט את ידיעות אחרונות. לכלי התקשורת הקטנים מהמגזר הדתי והחרדי אין אף אחת מההגנות הללו. אפילו לא את ההגנה של החברה בע"מ והם אלו שיפגעו מהשינוי, אולי בלעדית.

תחקירים, בדיקות וביקורות הם מעצם טבעם "לא ברורים", כי אדם שעובר על החוק עושה, כמובן, ככל שביכולתו כדי לכסות על מעשיו... ולחשוף את הפרטים זה קשה וכמעט תמיד לא ברור ברמה שבתי משפט ועורכי דין חושפי שיניים היו רואים כהוכחה ניצחת. ממילא כל תחקיר, בנושאים חשובים שחייבים להיחשף ולהתגלות, יכול להיות בסיס לתביעה משפטית. כאשר המוטיבציה היא סכומים אסטרונומים כמו 300, 600 ומיליון וחצי שקלים חדשים אפשר להיות בטוחים שעורכי הדין כבר משחיזים את המקלדות לשורה של מכתבי איומים.

התיקון לחוק לשון הרע מצטרף לשורה ארוכה של חוקים שמנוצלים לרעה על ידי מערכת משפטית רעבה ללחם, כמו חוק זכויות היוצרים שהפך לחוק "חכה שמישהו יעתיק ממך תמונה ששויה חמישה שקלים ותתעשר בקלות" וכמו עוד הרבה חוקים אחרים שנועדו להגן אבל הופכים נגד הציבור שעליו הם באים להגן. החוק החדש לא ימנע תחקירים של בצלם, המורכבת מהרבה משפטנים וגם לא פרסומים של שלום עכשיו, בדיוק הפוך- הוא ימנע מכלי תקשורת קטנים וצנועים ומארגוני זכויות של אנשי ימין מלחקור ולנסות לגלות את מעשיהם, אלו שבגלוי ואלו שבסתר. הסכום הוא פשוט גבוה מידי, מעורר יצרים אפלים של התעשרות על חשבון הזולת ומהווה מחסום אולטימטיבי בפני כל מי שאיננו כלי תקשורת ענק. בסגנון- או שתשלם לי סכום מופקע ללא משפט ו... אם תפסיד בתביעה שלי, הרי שזה סופך המקצועי והאישי. הסכום הוא לא הגיוני וזה מתכון להרעת תנאי החיים של כולנו על ידי מעשים שכאלו. למרות הנטיה הטבעית, הבוערת, לתמוך בחוק שהשמאל נלחם נגדו כל כך- הרי שחוק לשון הרע המתוקן הוא איום ממשי על היכולת של המגזר הדתי להגן על עצמו על ידי תחקירים אמיתיים. כמובן שצריך להגן על אנשים מלשון הרע, אבל זה חייב להיעשות בשפיות ובצורה שלא תפגע ישירות ביכולת לחשוף שחיתות ולהילחם בה.

צריך לבדוק היטב אם החוק הקיים (חמישים אלף ₪ זה לא סכום מרתיע?) אכן חייב שכלול, כי למירב הבנתי המצב הקיים הוא לא הכי נורא שבעולם במובן של פרסום שקרים על אחרים והונאות של ממש וחשוב לזכור ש"חוק לשון הרע" איננו ההלכה הדתית, של עצם הפרסום כולל אמת, אלא הוא עוסק אך ורק בשקרים. וגם אם נגיע למסקנה שהחוק והמצב מחייבים שינוי יש לחשוב על דרכים אחרות, כמו הוכחות ישירות לכך שהתחקיר נעשה בתום לב, הטלת אחריות אישית על הכתב למרות הבע"מ מה שיהפוך את ה50 אלף לסכום חשוב בכל מצב או אולי הפעלת פיקוח חיצוני כמו הפיכת מועצת העיתונות לכלי פיקוח ורגולציה ולא לאיגוד עובדים של העיתונאים כפי שהיא היום. משרד התקשורת הוכיח שכנראה ישנם דרכים להפוך את הפיקוח הממשלתי לכלי חזק ומשפיע ואולי איום בהשעיית כרטיס העיתונאי למשך חודשים, בלי מעורבות של עורכי דין במסגרת בוררות מקצועית של אופן התחקיר, יהיה כלי הגיוני הרבה יותר מאשר איום בפשיטת רגל.

ויש גם מקום לחשוב על שכלול החוק במבט הדתי וההלכתי- האם אכן מותר לפרסם כל מה שהוא אמת לאמיתה? האם התקשורת הדתית והחרדית יכולה להוות סמן דרך לכיוון שבו דווקא יש ללכת? "לשון הרע" הוא נושא שצריך לעשות הכל כדי להדירו מהאווירה הציבורית, אולם נדמה שבמקרה הזה המפתח לא יכול ולא צריך להיות חוק וקנסות מפלצתיים, אלא שכלול של העבודה העיתונאית, יצירת אתיקה, אולי מחייבת כמו אצל רואי חשבון, ומחשבה גם על התוצאות ולא רק על הלשון היבשה של "המחוקק".